יום שלישי, 3 בינואר 2017

מבנה הדוג'ו מאת נועם רביב

מבנה הדוג'ו
מסאטאקה דוג'ו
קורס מדריכי אייקידו 2010 – 2009
מאת: נעם רביב


דוג'ו, המקום בו עוקבים אחר הדרך, המקום שמעניק לנו מרחב לחקר הדרך, חקר הכנות הפנימית שלנו, חקר האייקידו. (נושא הכנות הפנימית יורחב בנפרד באפילוג)

ביפן המסורתית מבנה הדוג'ו היה מוגדר, ידוע ונשען על עקרונות ברורים. ברובד העמוק יותר ניתן להצביע על עקרונות מופשטים יותר שהשפיעו על עיצוב מבנה הדוג'ו – עקרונות, שיש אומרים, ששורשיהם נובעים מדת הטאואיזם.

בכניסתנו לדוג'ו ניתן לאתר בקלות את הקיר הדומיננטי, הקיר עליו תמונתו של או-סנסאי מוצגת, הקיר שאליו אנו קדים קידה בתחילתו ובסופו של כל אימון. קיר/חזית זו של הדוג'ו נקראת ביפנית שו-מן (Shomen) והיא מאכלסת את הקאמיזה (Kamiza), המקדש של הדוג'ו. נהוג היה כי לאורך קיר זה מוקמה, באופן מסורתי, במה קטנה מוגבהת (ממפלס הטאטאמי) עליה המורה יכול לשבת ולהתבונן בתלמידיו ואף לארח נציגים ממשפחת הקיסרות היפנית, במידה ויגיעו להתארח (כמשל, ניתן להגדיר חזית זו כחזית הצפונית).
בצד הנגדי (הדרומי) ממוקמת החזית שנקראת שימוזא (Shimoza), החזית בה מוקמה, באופן מסורתי, הכניסה לדוג'ו.
מימין (מזרח) ממוקמת החזית שנקראת גוסקי (Joseki) ומשמאל (מערב) נמצאת החזית שנקראת שימוסקי (Shimoseki).
נהוג כי בזמן בו התלמידים נערכים בשורה לקידה, מסתדרים התלמידים לפי סדר וותק/דרגות יורד, ז"א התלמידים הוותיקים ביותר בצד ימין (גוסקי) והמתחילים בצד שמאל (שימוסקי). כמו כן גם בשעת האימון עצמו היה נהוג כי התלמידים הוותיקים נשארים באגף הימני של הדוג'ו ואילו התלמידים המתחילים באגף השמאלי, הסיבה הייתה לרכז כוח איכותי להדיפת התקפות פתע לתוך הדוג'ו ע"י גורמים עוינים ולייצר הגנה מיטבית על המורה. הלוגיקה, בזמנו, נבנתה על מנת להתגונן מול כוח פולש הפורץ לדוג'ו חמוש בחרבות, עובדה אשר מעמידה בסכנה גדולה יותר את האגף הימני של הדוג'ו (נסו לדמיין את עצמכם מבצעים התקפת יוקו-מן אוצ'י עם חרב, איזה צד מרגיש עוצמתי יותר כתוקפים: חיתוך מימין לשמאל או משמאל לימין?). בנוסף, ובהמשך לאותה סיבה, נהוג למקם את מעמדי אחסון כלי הנשק הרחק מהכניסה לדוג'ו ובצד שמאל על מנת לסייע לתמידים המתחילים להגן גם על הדוג'ו מפני הפולשים.
בימנו, מבנה הדוג'ו במדינות המערב מושפע לא מעט מנתוני המבנה בו הוא פועל, לדוגמא: אולם ספורט או מתנ"ס אשר ברוב המקרים אינם יעודים רק לאימוני האייקידו. עובדה אשר מאפשרת שינויי עיצוב מינוריים יחסית כאשר אולם הספורט הופך לדוג'ו (כגון תליית תמונות, כרזות, הדלקת קטורת ועוד). השינוי הגדול נוצר מכיבוד כללי האטיקט הנהוגים בדוג'ו. לדוגמא, שימור המסורת כי התלמידים הוותיקים יתאמנו בסמיכות לדלת הכניסה לדוג'ו מאפשרת למורה להמשיך במהלכו התקין של השיעור במידה ונכנסים מבקרים לדוג'ו במהלך השיעור – מבקרים אלו יוכלו לקבל תשובות והסברים לכל שאלותיהם מהתלמידים הוותיקים הבקיאים בנהלי הדוג'ו השונים.

מהם העקרונות אשר הובילו לעיצוב הדוג'ו המסורתי? האם ישנם דברים הנסתרים מעינו של המבקר האקראי? מה גורם לתלמיד הוותיק לכבד ולהוקיר תודה למקום אשר אפשר ומאפשר לו מרחב לחקר האייקידו?
ננסה להציג גישה השוזרת בין אלמנטיי הטאואיזם לבין עקרונות עיצוב הדוג'ו. הטאואיזם מאפיין חמישה אלמנטים בסיסיים ביקום אשר עומדים ביסוד יצירתה ודעיכתה של אנרגיה. מיוחסים לאלמנטים אלו גם קשרים למושג הזמן, כיווניות ותכונות התנהגותיות של בני אדם. חמשת האלמנטים הנם: אש, עץ, מים, ברזל ואדמה.
מיקום הכניסה המסורתי לדוג'ו הנו מכיוון דרום (שימוזא) על דרך המשל, כיוון דרום משויך לאלמנט האש בשושנת הרוחות הטאואיסטית, אותה אש המשויכת לתכונות כגון תבונה ותשוקה. אלו התכונות המביאות אותנו לדלת הדוג'ו, מתדלקות אותנו ברצון להמשיך להגיע, להמשיך להתאמן. בכניסתנו לדוג'ו אנו משתדלים להשאיר בפתח הדלת רגשות כגון דעות קדומות, גאווה, כבוד אישי וכיו"ב ולצעוד פנימה עם פתיחות כנה ללימוד, מתחילים כמתקדמים. עם כניסתנו בשער השימוזא אנו מכניסים עצמנו תחת כנפי האטיקט המגדירים את המצופה מהתנהגותנו במהלך האימון (ובשאיפה גם לאחריו, מחוץ לדוג'ו).
החזית המזרחית, הגוסקי, משויכת לאלמנט העץ המבטא תכונות של מתן צדקה ומידת אחריות מוסרית. אלו תכונות השורות במתחם הותיקים בדוג'ו, הלומדים להפנים כי הימצאותם באגף זה מביאה איתה בעיקר אחריות וחבות ופחות זכות מכוח הוותק שלהם. האחריות הינה בעיקר לאבולוציה של האייקידו והעברתו לדורות הבאים, לנצח. החקר המעמיק והדרשני של התלמידים הוותיקים, החניכה, הסיוע והתמיכה שהם מעניקים למורה בכל הנוגע לתלמידים החדשים הנם אחריות כבדה הנופלת על כתפם של הותיקים. יש לציין שהראייה הטאואיסטית אינה משייכת את אלמנט העץ לכוח אלא לתכונות של יידע וניסיון.
החזית הקדמית, הצפונית, הקאמיזה מאפיינת את אלמנט המים, אלמנט המאפיין את תכונות החוכמה, תבונה ופקחות. ניתן לדמיין אלמנט זה כזורם מכיוון הקאמיזה, המרכז הרוחני של הדוג'ו, ושוטף/מטהר את כל הנוכחים בתכונות אלו.
השימוסקי, החזית המערבית, מאפיינת באלמנט הברזל המשויך להגינות ויושרה – שכן חשוב כי התלמידים החדשים יחושו הגינות פנימית ויושר עם מה שהם באים ללמוד ולעשות בדוג'ו. כמו כן זו תכונה שהתלמידים המתחילים בוחנים האם קיימת בגוסקי, אצל התלמידים הוותיקים (האם התלמידים הותיקים עומדים, בעצמם, בדרישות/בציפיות שהם מעמידים לתלמידים המתחילים).

האזור החמישי הוא מרכז הדוג'ו עצמו, האזור בו המורה מדגים והאזור בו התלמידים מתאמנים. זו המעבדה עצמה בה אנו, המתאמנים, מתפקדים הן "כעכברי הניסיון.." והן כעין הבוחנת במיקרוסקופ, בחינה עצמית. מרכז הדוג'ו נקרא ביפנית אמבוג'ו (Embujo) המשויך לאלמנט האדמה, אלמנט אשר מאפיין את תכונת הכנות. מרכז הדוג'ו הוא "המיקסר" בו כל חומרי הגלם נפגשים, זה המקום בו קומפליקטים נוצרים, מטופלים ונפתרים/מתפוגגים. קומפליקטים אלו הם המאפשרים, למעשה, התקדמות והתעמקות בחקר האייקידו - כל זאת באווירה בה מצופה כי כל תלמיד יעשה כמיטב יכולתו אך ללא שום צורך במתן הסברים בנוגע לתפקודו בתרגיל כזה או אחר.
הכנות הפנימית היא בסיס הפרמידה של יצירת אומן הלחימה והיא התמודדות מתמשכת שהולכת ומתחדדת עם השנים. אם האוקה לא יתקוף בכנות ו/או אם הטורי לא יבצע את הטכניקה הנלמדת בכנות יהיה קשה לייצר התקדמות, התעמקות והתפתחות הדדית בדוג'ו. כל אלו חיוניים לשימור והעמקת שורשי האייקידו באדמת היקום.



ביבליוגרפיה
  • דייב לאורי סנסאי – דוג'ו.
  • מאמר – From Shinto to Ando

  

אפילוג – משל השער


יצאתי לטיול לפני מספר שנים, לטיול ישנה מטרה, מטרה שאינה נייחת ולכן כל רצוני הוא לצמצם את מרחקי ממנה, על מנת שאוכל לראותה טוב יותר.
אני אוהב לדמיין הטיול כדרך שאני עושה במעלה הר, בניסיון להגיע לאותה פסגה שכל הזמן מתרחקת ממני. אני תר אחרי שבילים יעילים אשר יסייעו לי לצמצם המרחק ביני לפסגה. עם השנים למדתי לזהות צמתים בדרך ובחרתי לי שבילים – חלקם הקיפו את ההר עם מגמת עלייה, חלקם, אבוי, לקחוני במורד הדרך וחלקם היו שבילי קיצור מעולים אשר עזרו לי לעלות מהר לגובה ההר ולהנות מפרספקטיבה רחבה יותר של הנוף ומאויר צלול, טרי וכיפי.
יום אחד, ראיתי פתאום שער באחד הצמתים והסתבר לי שהשערים תמיד היו בצמתים רק שלא ראיתי אותם. זאת אומרת שהיה לי הרבה פחות חופש בחירה ממה שחשבתי בעבר, אמנם הגעתי לצומת עם כמה פניות אך היה לי נוח להבין שבחרתי פנייה/כיוון מתוך תחושת בטן תת תודעית ולא מתוך העובדה ששאר הפניות פשוט היו נעולות בפני ע"י שער בלתי נראה שפתאום נתגלה לעיני.

מה מבדיל שער לבין כל מחסום אחר אשר מונע התקדמות בנתיב מסוים? מה הם מרכיבי המנגנון הבסיסים המאפשרים לשער להיפתח?

לשער הבסיסי ישנם שלושה נקודות עיגון: מעברו האחד שני צירים ואילו מעברו השני ישנו המנעול. הציר התחתון הוא ציר הסבלנות, זה התנאי הבסיסי לפתיחת השער. הציר העליון הוא ציר האמונה, האמונה בדרך, האמונה במורה, האמונה בחבריך לדרך והאמונה בעצמך.
המנעול של השער הוא מה שמונע מהצירים לסוב, הוא מה שחוסם הדרך. אותו מנעול שקול לאותה תחושה חמימה ונעימה, אך בעייתית, שנקראת Comfort Zone, אותה תחושה שגורמת לנו להקיף הלוך ושוב את ההר ללא התקדמות משמעותית כלפי מעלה.
המפתח למנעול היא הכנות הפנימית שלנו בכל מעשינו בדוג'ו (כאוקה, כטורי, כסמפאי או כקואי) ומחוצה לדוג'ו בבית, בעבודה, בקהילה.

ישנם הרבה סוגים של שערים לאורך הדרך וזו יהירות לחשוב שאחרי שלומדים לזהות סוג אחד – יודעים לזהות את כולם. גיליתי שהחיוך הוא גשש שערים טוב שכדאי להפעיל בעת התנגשות עם חסימה.. לפני כמה שנים נסעתי להתאמן ביפן, הייתי צעיר, נמרץ והתאמנתי חזק. מידי פעם לאחר האימון היה ניגש אלי אחד המתאמנים הוותיקים (שלא דיבר מילה באנגלית) ועובד איתי כחצי שעה רצוף על מגוון נושאים. באחת הפעמים ניסיתי לבצע ניקיו על פרק כף ידו ולא הצלחתי, הייתי מתוסכל, כעסתי והכנסתי לטכניקה שלי הרבה כוח ורצון להכאיב על מנת שהטכניקה "תצליח". בן זוגי לא הראה כל סימני כאב ואף התחיל לצחוק באיזשהו שלב ופתאום מצאתי את עצמי מתוסכל מאד במרכזה של צומת עם הרבה פניות/אופציות רעות ומעט פניות/אופציות טובות. למזלי התחלתי גם לצחוק, לצחוק על עצמי ועל הסיטואציה – פתאום הניקיו עבד, השער נפתח.


לקח לי שתיים עשרה שנים להבין איזה זרע אותו מתאמן וותיק שתל בתוכי.. בתקופה האחרונה אני שואל את עצמי מידי פעם בסופו של אימון: האם היה לי אימון כנה?, האם נתתי אוקה כנה לטורי שהתאמן איתי?, האם ההאוקה שלי מושפע מאישיותו של הטורי שמתאמן איתי? מהסיטואציה (המורה מסתכל?..) והאם אני מצליח לקחת איתי שאלות אלו גם מחוץ לדוג'ו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה