יום שבת, 1 בנובמבר 2014

הגעה ועזיבה של תלמיד מהדוג'ו

במסגרת קורס מדריכי אייקידו שעשיתי לפני מספר שנים כתבתי עבודה שהנושא שלה: הגעה ועזיבה של תלמיד
מהדוג'ו. נושא שגם המורה וגם המתאמן מתמודדים איתו.
בתקווה שהעבודה תיתן לקורא זווית הסתכלות נוספת ותעזור בהתמודדות בהמשך הדרך.
 

כאשר מדברים על הצטרפות של תלמיד חדש לדוג'ו, מקובל להפריד בין מה שהיה מקובל ביפן המסורתית (עד 1868) לבין מה שמקובל בתקופה המודרנית.
 
מאז שהוליווד גילתה את אומנויות הלחימה כאמצעי למשיכת קהל, מקובל לחשוב שקבלה לדוג'ו סודי הייתה
רק אחרי שהמועמד עבר רצף של מבחנים שהעידו על המסירות והנחישות שלו.
האמת היא פחות תיאטרלית, באומנויות הלחימה הקלאסיות (לפני תקופת מייג'י) מועמד לאומנות לחימה בתקופה הפיאודלית היה סמוראי – ממעמד הלוחמים. לאיכרים, סוחרים ובעלי מלאכה לא היה זמן ו/או סיבה ולרובם גם לא היה אישור ללמוד את רזי הלחימה בשדה הקרב.
האדונים החזיקו בשורותיהם מורים לאומנויות לחימה, אשר אימנו עבורם את לוחמיהם. אף על פי כן, המורה יכול היה לקבל רשות מאדונו לקבל גם תלמידים שלא היו משורותיו. כאשר תלמיד כזה היה מגיע ומבקש להצטרף לשיטה, היה עליו להביא מכתב המלצה שנקרא: שוֹקָאי.
השוקאי היה מעיד על אופיו וגישתו של התלמיד והיה צריך להיכתב ע"י מישהו מוכר ומוערך על ידי המאסטר.
אפילו אם המכתב היה מתקבל, לא מן הנמנע שהתלמיד לא היה מתקבל מסיבה כלשהיא.
למעט יוצאים מן הכלל, הרִיוּ (האסכולה) הממוצעת כללה קבוצה קטנה של לוחמים. בין אם היה נתמך על-ידי האדון הפיאודלי או בין אם היה נתמך בצורה פרטית, לכסף בימים ההם לא הייתה חשיבות וכל מה שנדרש, היה קבוצה נבחרת של תלמידים נאמנים ושל תורמים.
קֶפָּאן - שבועת דם שתלמיד היה חותם לדוג'ו
לעומת התפיסה העתיקה והמסורתית, ההתייחסות לדוג'ו כאל עסק היא ראייה מודרנית מאוד. כיום, כל שתלמיד צריך לעשות הוא להוציא את המזומנים מהארנק או לשלוף את כרטיס האשראי שלו והוא יכול להתחיל להתאמן. דוג'ואים המבוססים על גישה מסחרית ועל הקמה מהירה של רשת סניפים, נקראים בלעג:
McDojo’s.
על מנת לשרוד בתנאים כלכליים קשים, המורה של היום לא יכול לנהוג בתלמידים כפי שהיה נהוג בעבר, ועל כן מספר התלמידים הוא קריטריון חשוב בשמירה על קיומו של הדוג'ו. ישנם דוג'ואים שמחייבים את התלמיד לשלם לשנה מראש ובכך הם מבטיחים לעצמם יציבות כלכלית.
 
ברגע שתלמיד הגיע לדוג'ו, הוא בחר באומנות לחימה, זהו הצעד הראשון שלו בחיפוש הכיוון הנכון במסעו האישי. האייקידו אינו מוצר ואי אפשר ל"מששו" ולכן הדרך הטובה ביותר לקבל החלטה בנוגע לדוג'ו מסויים, היא פשוט להגיע לשיעור ניסיון.
מורה בדוג'ו לא ינסה לשכנע ו"ימכור" לתלמיד החדש את הדוג'ו כ"מוצר", אך הוא ישוחח עימו לפני ואחרי השיעור כדי לקבל קצת פרטים מהתלמיד לגבי הציפיות והשאיפות שלו מהאומנות ומהדוג'ו, וימסור לתלמיד מספר כללי בטיחות ואטיקט בסיסיים הנדרשים מכלל התלמידים בדוג'ו.
 
 מספר דברים שיכולים להשאיר תלמיד בדוג'ו לאחר שיעורי הניסיון הראשונים:
  •  קבלת הפנים והאווירה החמימה ששוררת בדוג'ו.
  •  שיטת ההוראה והבניית השיעור של המורה.
  •  ההתייחסות של המורה לאומנות.
  •  הניקיון והסדר בדוג'ו ומחוצה לו.
  •  הדגש על בטיחות ומספר הפציעות באימון.
  •  הרכב הדוג'ו מבחינת גילאים, מינים וכיוצ"ב.
בתחילת דרכו של התלמיד המתחיל, המורה מציג בפניו את כללי האטיקט, כיצד נרשמים, כיצד להתנהג במהלך האימון, כיצד פונים למורה ולשאר המתאמנים ועוד. דבר אחד שלא נהוג ללמד, הוא, כיצד לעזוב דוג'ו.
רוב המתאמנים פשוט מפסיקים להגיע.
  
מספר סיבות אשר מביאות לעזיבת הדוג'ו:
  • ענייני עבודה או בית הדורשים מהתלמיד יותר זמן ולא מאפשרים לו להגיע להתאמן.
  • מעבר דירה לעיר או למדינה אחרת אשר יכולים להוביל להפסקה או למעבר לדוג'ו אחר.
  • איבוד עניין באומנות או שהגישה אינה מתאימה יותר לתלמיד.
  • פציעה או בעייה רפואית שלא מאפשרת לתלמיד להמשיך להתאמן.
  • סיבות כלכליות.
בין אם התאימה לתלמיד הגישה או לא, מכיוון שהתלמיד קיבל תשומת לב רבה והדרכה אישית, יהיה זה מנומס ומכובד להודיע במקרה של הפסקה ארוכה או עזיבה של הדוג'ו.
בעוד שהמורה אינו חייב לדעת למה התלמיד עוזב, הוא רוצה לדעת מתי.
למדת אייקידו מהמורה ומשאר התלמידים: חודש, שנה או עשור, המורה רוצה לפחות להיפרד ולאחל לך בהצלחה.
בדיוק כפי שעושים כאשר עוזבים בן/ת זוג או עבודה.
כשהדוג'ו יודע מבעוד מועד על עזיבה של תלמיד, הוא יכול להודות לתלמיד על המאמצים והנוכחות שלו על הטאטאמי.
לא כולם נשארים באותה דרך לאותו משך זמן. בין אם התלמיד בוחר לעזוב דוג'ו בגלל שהוא לא מתאים לו יותר או בין אם הוא עוזב בגלל שלוח הזמנים לא מאפשר לו, התלמיד צריך להרגיש שמכבדים את החלטתו, והוא לא צריך להצדיק את ההחלטה שלו. רק להגיד מילה אחת – תודה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה